• עוז כהן זדה

מדוע מה שההורים שלנו חושבים עלינו כל כך חשוב לנו?

כשאנו רואים את ההורים שלנו מביטים בנו באהבה, בהתפעלות ובגאווה מתעוררות בנו מגוון תחושות כל כך נעימות. ולעומת זאת, מי מאיתנו לא הרגיש חוסר נוחות כאשר אמא או אבא לא חיבבו את מה שעשינו, אמרנו או חשבנו? שימו לב לתחושה שעולה בכם בפנים לנוכח המבט בגיף הבא:


מי מאיתנו לא חושב לעתים מה ההורים שלנו היו חושבים על מה שקורה איתנו עכשיו? על הבחירות שאנחנו עושים בקריירה, בסגנון החיים שלנו וכמובן בבני\בנות הזוג שאנו בוחרים.


לפעמים כשאין הלימה בין מה שאנחנו חושבים, מרגישים, עושים לבין מה שהורינו, יכולות להתעורר בנו תחושות מאוד לא נעימות שיכולות להפעיל אותנו בצורות מגוונות.

אז למה זה קורה? (תיאוריות שונות בפסיכולוגיה יסבירו זאת אחרת, הפעם אביא את ההסבר של תיאוריית ה-AEDP שפותחה על ידי דיאנה פושה).


אנחנו נולדים עם שתי מערכות עיקריות החשובות מאוד להישרדותנו. האחת אחראית לכך שנחווה את העולם בצורה אותנטית ומדויקת, כדי שנוכל להגיב היטב לשינוים בסביבה ולבטא את הצרכים שלנו (למשל כדאי שנרגיש שמישהו פוגע בנו על מנת שנוכל להגיב בכעס על מנת לסמן גבול, או לחוות עצב על מנת שנוכל לבקש נחמה). לכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים ומגוונים של שייכות, משחקיות, ביטוי עצמי, תשוקה ועוד. כשאנחנו חווים אותם אז יש תחושה של משמעות, יצירתיות, הנאה, זרימה ואושר.

אבל המערכת הזו לא מספיקה על מנת שנשרוד, כי כיונקים אנחנו מגיעים לעולם תלויים לחלוטין בדמות מטפלת (לרוב אמא ואבא) ולכן התפתחה מערכת נוספת המכונה מערכת ההתקשרות. מערכת זו קיימת מלידה ועד מותנו ותפקידה לסייע לנו ביצירת קשרים משמעותיים שיעזרו לנו להתמודד עם איומים בסביבה, ויאפשרו לנו לחקור את העולם ולחיות בו בביטחון. מערכת זו גם מאפשרת לנו כהורים לטפל בילדינו במסירות גם כשממש, אבל ממש אין לנו כוחות לכך.


כשיש סנכרון בין מערכת ההתקשרות לבין מערכת הביטוי הרגשי

כששתי המערכות הללו עובדות בסינכרון אז נחמד לכולם, אך באופן טבעי ואולי למרבה הצער, לעולם לא יכול להיות סינכרון מלא, כי בכל קשר יש שניים ולכל אחד בקשר יש רגשות, ציפיות, מחשבות, זיכרונות מקשרים קודמים ועוד.

כשיש סתירה בין מערכת ביטוי החוויה הרגשית לבין מערכת ההתקשרות אנחנו תמיד נעדיף לשמור על דמות ההתקשרות מאשר לבטא באופן אותנטי את מה שקורה בתוכנו עכשיו, פשוט כי זה הדבר שהכי יעזור לנו לשרוד. כך, לכולנו יש חלקים בעצמי שלא הצלחנו לבטא. לרוב, אנו חיים עם זה בשלום ומקסימום מתעצבנים קצת כשהסביבה לא מאפשרת לנו לבטא את עצמנו בצורה אותנטית, או כאשר אנו חווים שיפוטיות כלפי ביטוי עצמי אותנטי שלנו. אך לעתים החשש לבטא את הצרכים הרגשיים שלנו בצורה אותנטית מייצרת מצב בו אנו עושים שימוש בהגנות ששירתו אותנו היטב מתי שהוא, אך כעת פוגעות באיכות חיינו. בתהליך טיפולי ניתן לחוות ולבטא חלקים בעצמנו שלא התאפשר לנו לבטא עד כה (בגלל הקונפליקט בין מערכת הביטוי הרגשי לבין מערכת ההתקשרות) ולחיות את חיינו בצורה אותנטית, משמעותית, מלאה ומאושרת יותר.



18 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול